תשמעו סיפור
26 באוקטובר 2009 10 תגובות
"לפני שנים רבות, היה לי חבר ושמו ד'. היינו צעירים, וד' חי עם חברתו לחיים, היום אשתו, בדירה קטנה ועלובה באחד מהרחובות הקטנים המתפתלים בסתר מאחורי רחוב בן יהודה בתל אביב.
יום אחד היה לד' יום הולדת, וחברתו לחיים שרצתה לשמח אותו קנתה כמה נתחי בשר מן היקרים שביקרים, אצל הנחשב בקצבי העיר, כדי להכין ארוחת ערב חגיגית. כולנו היינו אז עניים מרודים, ובקושי אכלנו בשר, וארוחת סטייקים מעין זו עלתה כמו שבוע משכורת, בערך.
בצהריים היא הִשרתה את נתחי הבשר בציר כלשהו, ושניהם הלכו לנמנם שנת צהריים טובה, לקראת ארוחת הערב. כשקמו משנתם, ראו שחתול אחד מחתולי הרחוב, שהיו חתולים רזים וקשוחים ומרוטים, חתולים ששום דבר טוב לא קרה להם בחיים – חתול אחד כזה הצליח לטפס ולהתגנב למטבח, ואכל את כל נתחי הבשר.
כשהם ראו אותו, הנתח האחרון עוד היה בפיו. ד' הביט בחתול. החתול הביט בד'. ואז בלע מהר את שארית הבשר, וברח משם.
כשד' סיפר לי על כך באותו ערב, הוא אמר משהו שלא אשכח: הבשר הזה, היה הדבר הטוב ביותר שקרה לחתול הזה כל ימיו. ולא רק בשלו – בחייהם של כל חתולי השכונה לא אירע מעולם כדבר הזה. אלא שהחתול לא היה מסוגל לספר על כך לאף אחד. החוויה החשובה ביותר בחייו היא בלתי ניתנת להעברה. וחבריו לעולם לא יֵדעו שאושר כזה אפשרי בכלל. כי הוא חתול." (מההקדמה: האיש שיודע משהו | עוזי וייל, מתוך: מארק סטרנד – שירים מאת: עוזי וייל (תירגם וערך) (c) ידיעות ספרים הוצאה לאור)
מוסר ההשכל של עוזי וייל הוא כפול: יש מקום לאמפתיה לחתול רעב, וגם – זה די נורא אם אינך יכול לספר סיפור.
לספר סיפור היא אחת היכולות החשובות במאה ה-21 טוען דן פינק בספר "ראש אחר" ("A Whole New Mind"). אנחנו מוקפים בעובדות, ומול כל עובדה ניתן להציב עובדה אחרת. לכן היכולת לספר סיפור, שמתייחסת למקום אחר, שלם ומלא יותר, יכולה ליצור עבורנו משמעות.
פינק גם מציע דרכים לתרגל את יכולת כתיבת הסיפור שלנו. למשל לכתוב סיפור ב-50 מילים (מסתבר כי זו מיומנויות מקובלת, עם פן שמרני: "סיפור של 50 מילים", ופן מתירני: "סיפור של עד 50 מילים"), ואפילו סיפור של 6 מילים. למשל:
בעבודה החדשה. מובטל בלי שם משתמש.
הכרנו באביב. בחורף שוב הייתי לבד.
אהבה ממבט באוטובוס. אחרי שנה התחתנו.
על כוחו של הסיפור אפשר גם ללמוד מפרוייקט "חפצים משמעותיים". בפרוייקט נקנו חפצים בגרושים, ולכל חפץ הוצמד סיפור בדוי. למשל: "בובה זו של הקדוש מוורונסק ניתנה לסבתי כשהיתה בת 9, לפני כשעזבה כילדה קטנה את מחוז הולדתה…". החפצים הוצגו למכירה ב-eBay, וזכו להצלחה מסחררת. עד עתה נמכרו בפרוייקט 64 פריטים בלמעלה מ-2,000$. יותר מפי 20 משוויים המקורי.
עולמנו מאופיין בשפע של עובדות ומוצרים, ואנחנו זקוקים לסיפורים טובים כדי שיבדלו אותנו מאחרים.
מה הסיפורים הטובים שלך יש לספר?
הסיפור מקסים ביותר. אזכור אותו.
יש מקרים שמספיק לדבר, אפילו לא צריך סיפור.
אתמול דנתי אצל לקוח על הדרכים להטמיע מאגר ידע חדש, ובמסדרון עבר א', ראה אותנו ונכנס.
יומיים לפני כן ביקש ממני לברר אם יש במאגר מידע על בעיית תשתית המציקה לו ביותר.
עוד אנו מדברים ועבר שם נ', מאותה מחלקה, שמע את השיחה ואמר:
"הרי אני מומחה בכך, ואפילו כתבתי מפרט לנושא בחברה קודמת בה עבדתי."
א' לא ידע על כך דבר.
מסקנות:
1. שתף את הקולגות שלך בכמה שיותר. דבר, ספר ושאל.
2. ראה כל עובד בארגונך כמאגר ידע שיכול לתרום לך.
ניהניתי לקרוא. אני מוצא את נושא הסיפור חשוב מאוד.
יש שני סוגים של אנשים. אלה שמוכרחים לספר ספורים, ואלה שלא.
אלה מהסוג הראשון כותבים ספרים, מאמרים, בלוגים, תגובות על בלוגים, טוויטים וכו'. והם חושבים ש-"זה די נורא אם אינך יכול לספר סיפור."
אבל יש גם אנשים טובים, חכמים ומועילים שלא מתעדים את תחושותיהם והגיגיהם כל הזמן. לא כל דבר צרין לספר, לא כל מה שלא מספרים הוא חסר ערך, ולא כל ספור שהביא אלפיים דולר שווה שיחזרו עליו.
אני אפילו לא יודע למה אני מספר לך את זה.
מבריק. התגובה של גידי.
גידי, התגובה שלך מאוד מצחיקה (כמובן, הסיומת של המשפט האחרון). היא גם בצורה פרדוקסלית משקפת אדם שיודע לספר סיפור היטב. זהה כמעט למבנה של: יש שלושה סוגי אנשים, אלו שיודעים לספור ואלו שלא יודעים לספור.
אם כך כיוון שאתה מיודעי הספר, אני מבין שמפגין חמלה או קבלה או יכולת הכלה של אלו שאינם. 2 תכונות כל כך נאות בתגובה אחת לפוסט זה כבר מעלה אותך לדרגת מספר סיפורים אולטימטיבי.
אכן גידי יודע לספר סיפור ותגובתו, כמנהג הימים האלה, הפוך על הפוך [יש גם ז'נר סיפורי כזה], במיטב הסיפור הקצר.
ועוד בנושא הסיפור חנה ארנהרט [זו שטבעה את הביטוי "הבנליות של הרוע" בעקבות משפט אייכמן] אמרה ש-"לכל אדם יש סיפור הראוי להיות מסופר". היתרון של הסיפור הקצר [עד 50 מילים זה מאד קצר] הוא שיהיו גם אנשים שיהיו מוכנים להקשיב לך.
ולהשומע ינעם
ועוד בעניין הסיפור.
ראשית הערב אני עומד לספר את סיפור החתול במועדון מספרי סיפורים בחיפה שאני מארגן ומנחה.
תודה על הסיפור.
שנית לגבי הסיפור ועובדות – אריסטו ב-"פואטיקה" אומר שההיסטוריון מספר על מה שהיה. המשורר, על מה שעשוי היה להיות.
ולהשומע ינעם
ויש את אלה שיש להם מה לספר, אבל בד"כ אין להם זמן.
סיפור בתמונות משלי
https://docs.google.com/fileview?id=0B38EQBi4wkpNM2M3MTdkMmMtMGY1MC00MzlkLWFkN2MtNmViNjQ2ZGQ4YTIz&hl=en
היי אייל,
יופי של בלוג ויופי של סיפור!
מה שיפה בעיני עוד יותר הן שתי התובנות מהסיפור, למידה, ולמידה על הלמידה.
אגב, לעניין סיפור-סיפורים בארגונים, אכן זו דרך מאוד אפקטיבית לשיתוף בידע וללמידה ביחד. אני יכול להציע לך לעיין בפוסט שלי על כך, כאן: http://www.notes.co.il/yigal/4845.asp.
בבלוג שלי באנגלית, העליתי לאחרונה רשמים מביקור באתיופיה, בו תיארתי אירוע ארגוני שנע על רק של סיפור, הנה כאן: http://yigalc.wordpress.com/2009/08/16/a-story-on-an-executive-management-and-knowledge/.
בהחלט מרתק. תודה לך.
אייל,
סיפור מענין.