הצורך להיכשל

בספר האלכמיאי אומר פאולו קואלו "רק דבר אחד עומד כמכשול בפני ההגשמה של החלום שלנו: הפחד מכישלון".

בחטיבת המחקר והפיתוח של HTC, החברה הטיוואנית שמייצרת את הטלפון של גוגל, יעד הכשלון הוא 95%. קצין החדשנות של החברה אומר כי "חטיבת מחקר צריכה לבוא עם מספיק רעיונות שייכשלו מהר ובשלב מוקדם, כדי שנוכל לקצור את הפירות של הרעיונות הטובים".

משהו דומה אומר מייקל ג'ורדן בסרטון הפרסומת של נייקי: "פספסתי למעלה מ-9,000 זריקות בקריירה שלי; הפסדתי 300 משחקים; נכשלתי שוב ושוב….בגלל זה הצלחתי"

וכשאי אפשר להיכשל?

הדיעה המקובלת היא כי טייסים מהעידן של אחרי תוכנות ה-Flight Simulator טובים יותר. רק להם היתה יכולת, סוף סוף, לרסק את המטוס. להבין מתי זה יכול לקרות ואיך זה מרגיש. להיכשל בסימולטור היה פתח להצלחה בחיים האמיתים.

אחת מארבע ההסכמות של דון מיגל רואיס היא עשו תמיד כמיטב יכולתכם (האחרות הן: שמרו על טוהר המילה, אל תקחו שום דבר באופן אישי ואל תניחו הנחות). כשאנו עושים כמיטב יכולתנו אנחנו יכולים פחות "לקחת את זה אישית" ולהיות פנויים רגשית להפיק לקחים. ומכאן אפשר לצמוח.

איפה כדאי לך להיכשל כדי להצליח?

תודעה מרחבית

על טי-שירט שראיתי היה כתוב "Too much information". קל להזדהות עם זה. יש עיתונים ורדיו וטלוויזיה, ואינטרנט "רגיל". יש גם  גוגל ופייסבוק, טוויטר, ויקיפדיה ויו-טיוב. ויש עוד. וכל אלו מציפים אותנו במידע.

אבל כשאנחנו באים לקבל החלטה בנושא ספציפי, זה אחרת. אז אנחנו צריכים לאסוף מידע.

אבל כמה מידע צריך לאסוף?

מסתבר ש"כמה שיותר" אינה התשובה הנכונה.

אחד מהניסויים שבדק את השאלה "כמה מידע צריך לאסוף" מתואר בספר "לא רציונאלי ולא במקרה" של דן אריאלי. בניסוי התבקשו סטודנטים לכלכלה להשקיע במניות. קבוצה אחת קיבלה מידע מצומצם ואילו הקבוצה השניה מידע פיננסי לא מוגבל. ביצועי הקבוצה שקיבלה מידע מצומצם היו טובים משמעותית.

בניסוי אחר נמצא כי ציוני הבגרות והפסיכומטרי משמשים יועצים באוניברסיטה ככלי עזר טוב יותר בניבוי הציונים של סטודנטים בשנה הראשונה, מאשר מידע רב על הסטודנטים הכולל גם ראיון אישי, רישום כל ציוני התיכון של הסטודנטים וכו'.

מכאן, שלא רק שאנו חשופים לעודף מידע בכלל שלא משרת החלטה ספציפית, אלא גם שעודף המידע הבא לשרת החלטה אחת ספציפית, אינו עוזר לנו. עודף המידע מקטין את האפקטיביות של ההחלטה.

אז איך לקבל החלטה?

אלן ווטס בספר "דרך הזן" (הוצאת חרגול, תרגום אהוד תגרי), טוען כי פעמים רבות איננו יכולים לקבל החלטה על סמך מחשבה לינארית. כאשר נושא ההחלטה אינו בתחום הידע המוסכם והמקובל, כמו במקרים המתוארים לעיל, הוא מציע להשתמש בחשיבה רחבה ופתוחה ולא בחשיבה ממוקדת. הדבר דומה לראייה. כאשר אנו קוראים למשל, כמו עכשיו, אנחנו זקוקים למידע ויזואלי ממוקד ולכן משתמשים בראייה ממוקדת מאוד, כמו עם פנס. הראייה המרחבית, לעומת זאת, מאירה "חלש יותר", ומשמשת להתרשמות לא מודעת מעצמים ומתנועות שאינם בקו הישיר של הראייה המרכזית. בשונה מהמבט הממוקד, ראייה זו מסוגלת לקלוט רשמים רבים בעת ובעונה אחת.

לכן, כדי להחליט טוב יותר יש לאמן את "הראייה המרחבית" של התודעה. להפסיק את המאמצים לעבד מידע, ולחוות ברוגע את הדברים "כמות שהם".

גישה זו מתאימה למקרים שהתשובה להם אינה בתחום הידע המוסכם והידוע. היא מתאימה לניסויים המתוארים לעיל, וכן להחלטות שונות ומגוונות בהן אין "תשובת בית-ספר" שתהא טובה יותר.

מהי ההחלטה שתבחרו להעביר לתודעה המרחבית שלכם?

להיות רלוונטיים

בוט, מונטנה (Butte, Montana) היתה עיר כורים גדולה וידועה לשימצה, עם אוכלוסיה של למעלה מ-100,000 איש במלחמת העולם הראשונה. כיום, עם מעבר כריית הנחושת לצ'ילה, בוט היא עיר רפאים שיושבים בה כ-30,000 איש בלבד, כמחציתם אחרי גיל הפרישה.

ירידה כזו של 75% היא מתונה יחסית למה שעובר על איסטמן קודאק, שנוסדה לפני למעלה מ-100 שנים. מותו של סרט הצילום השאיר את קודאק עם שווי שוק הנמוך כיום בכ-95% משוויה לפני עשר שנים.

ברור איך זה קרה.

כל אחד בדרכו שלו, לאט או מהר, קודאק ועיר כורי הנחושת הפכו ללא רלוונטיים.

כמסתכל מהצד זו הבחנה מספקת. אבל אם מדובר בחברה שלך או בך, זה כבר סיפור אחר. אז צריך לשאול מה יכלו בעלי המכרות, כורי הנחושת או אנשי קודאק לעשות? הרי אף אחד לא יכול היה לחזות את מותו של סרט הצילום, או את מעבר הכרייה לצ'ילה.

מה ניתן לעשות כדי לשמר את הרלוונטיות שלך כשהעולם משתנה?

דרך אחת היא לזהות את השינוי ולהתחבר אליו.

קודאק למשל היתה יכולה להטמיע את הצילום הדיגיטאלי מהר יותר, ולהשתמש בשם שלה, המוכר בכל בית, להקים (או לקנות) קו מוצרים של חומרה לצילום דיגיטאלי (מצלמות, למשל), ומוצרים לצריכה של צילום – הצגת תמונות באינטרנט, בטלוויזיה הביתית, או במסגרות דיגיטאליות בהן יכולים להתחלף התמונות של אהוביך.

דרך אחרת היא לגוון לפני שהשינוי קורה כדי להיות מוכנים אליו טוב יותר.

קודאק היתה יכולה לגוון את סל המוצרים שלה במוצרים לשוק העסקי (business to business) , כמו מדפסות לבתי דפוס או להשתמש בידע הכימי של מהנדסיה לבניית מוצרים אחרים, שאינם סרטי צילום ומכונות פיתוח. גוגל, למשל, הפעילה גישה המעודדת גיוון, ואיפשרה לעובדיה לקחת 20% מהזמן (יום בשבוע) לפרוייקטים אישיים. חברות מצליחות אחרות, דוגמת 3M, פעלו כך אפילו קודם.

בעולם החי מגדיל הגיוון הגנטי את הסיכוי לשרוד, בשוק המניות מסוכן להיתקע עם מניה אחת, והרוצה להמשיך להיות רלוונטי בעסקים יחליף את "לעשות דבר אחד ולעשות אותו הכי טוב" בקשת של מוצרים, שווקים, דרכי מכירה ופתרונות.

אבל גיוון הוא לא רק עניין לחברות. גם ברמה האישית צריך לשאול: מה הפרוייקט האישי בו תשקיע 20% מהזמן הפנוי שלך? לאיזה כיוון יש לגוון את עצמך היום, כדי להיות רלוונטיים מחר?

גם אם בסולם של 1 עד 10 אתה רואה את עצמך 3 ביכולת הגיוון, בוודאי תוכל להיות 4.

אין הכרח לוותר על הרלוונטיות שלך למחר.